מאז ומעולם אהבתי ללמוד ולחקור את טיבם וטבעם של הדברים. שאלות קיומיות מעולם לא היו זרות לי והעסיקו אותי מילדות. חייבת הייתי להבין למה, למה הדברים הינם כפי שהם. תשובות מן השכל הישר וממחקרים עתיקים כמו גם פורצי דרך וחדשניים, הקסימו אותי.
היום הגוף, המוח והתנועה מהווים את שדה המחקר העיקרי שלי ולא מפסיקים להפתיע אותי. כל דבר בעולמנו נמצא בתנועה, מה שלא נע- מת ועל כן הכל מכל מהווה בשבילי השראה למחקר וליצירה.
הכל מחול – מג'סטה יומיומית, הליכה, ציפור על עץ וחתול שרובץ על מפתן הדלת, ענפי העץ שנעים ברוח וזחל על עלה, עננים משייטים בשמיים וטיפות טל על דשא רענן- הכל מחול. למעלה מ-15 שנה אני משלבת מחקר אקדמאי ומחקר מעשי בסטודיו, כאשר כל אחד מאפיקים אלו מזינים זה את זה ומשפיעים זה על זה.
מהיום שאני זוכרת את עצמי, כל עולמי היה עולם התנועה והמחול. רקדתי ונעתי עוד טרם ידעתי ללכת ומאז ועד להיותי בת 20, נשמתי, אכלתי, שתיתי , הרגשתי ואהבתי מחול – כל הווייתי הייתה מחול.
התמסרותי לעולם המחול הייתה מוחלטת. ללא פשרות, כרוכה בוויתורים אינסופיים על דברים שמחוץ לעולם זה, ללא הנחות וללא היסוסים עד לאותו רגע בו החלטתי, מתוך פחד, להפסיק לרקוד.
ואני בחרתי לנדוד הרחק לעולמות אשר בינם ובין אמנות המחול והיצירה אין קשר, ולימים לאחר לימודי משפטים בשני תארים, הפכתי לעורכת דין, ואפילו מצליחה, מה שלכאורה חיזק את השערתי כי בחרתי נכונה.
קראו עוד
דואט העוסק בהוויה הקיומית שלנו. ושלי – מהותה ריקוד. הקונפליקט בין הצורך להיות רקדנית ולהביע את עצמי באמצעות מחול ובין אי היכולת לעשות זאת, כמטאפורה לחיים בכלל ולקונפליקט בו מצויים אנשים רבים החיים חיים שלמים מבלי להביע את עצמם במלואם, מבלי להגשים את יעודם.
דואט לרקדנית רואה ולאישה עיוורת. הועלה במסגרת פסטיבל ניסוי כלים #8
מחקר פילוסופי של רבדי הראיה, כוחו של המבט – על ובידי הרקדן.
יצירה זו בנויה משלושה חלקים כפרפרזה על 3 רבדים במבט:
דילאקטיקת מבטים בין הרקדניות/ המבט האינטרוספקטיבי / סימולטניות המבטים (בין הרקדנים והקהל).
העבודה נוגעת בחשיבותו ובמקומו של חוש הראיה במחול ומעלה שאלה האם חוש המישוש יכול להוות תחליף לראיה? היא מעלה תהיות לגבי האופן בו אנו תופסים את העולם, והאם ניתן לראותו בעיני רוחנו?
העבודה מתחקה אחר הקשר בין הרקדניות, למן דרך ההיכרות ועד לסיום המרגש, ומבקשת להראות שקיים קשר הדדי דו כיווני בין המבט והמחול.
לבסוף, בפרק האחרון בעבודה, נעשה שימוש ברבדי מוסיקה בפסקול המלווה אותה כדי להדגיש ולהדהד את עומקו של המבט ורבדיו, לרבות "רעשי הרקע" הרבים הנחווים על ידו.
גופו הרואה של הרקדן" הוא מחקר מעשי שנערך במהלך יצירת הדואט "Be-cause" לרקדנית רואה (ו ) שאינה רואה (2011), יצירה שאני יצרתי ונטלתי בה חלק. השאלה שהנחתה את המחקר, היתה האם ניתן ליצור מחול עכשווי כאשר חוש הראיה ניטל מהרקדנית, ובאיזה אופן אם בכלל היעדר הראיה משפיע על טיבו וטבעו של המחול?
המחקר, ארך כשישה חודשים ונבנה בהדרגה, שכבות שכבות של חקר תנועתי, תוך שימוש בשיטות תנועה סומאטיות, החל מלמידת תנועה בסיסית, עובר לדיאלוג, תוך בחינה מתמשכת של השפעת הראייה על המחול.
המסקנה שעלתה בסיום המחקר והתגלמה ביצירה הסופית, הייתה שהראיה מגולמת בגוף, ובאה לידי ביטוי לא רק דרך העיניים וחוש הראיה, כי אם גם דרך חוש המישוש ודרך הגוף כולו ויחד עם זאת היעדר ראיה פיזית משפיע על איכות התנועה ואופייה.
כבר מהעיון הראשוני בכתבי בקט ומצפייה במחזותיו, מורגשת זיקתו החזקה של בקט למוסיקליות, לריתמיות ולתנועה.
בקט קץ במילים. עיסוקו בתצורתה ובמוגבלותה של השפה המילולית, באי יכולתה להעביר מסר מדויק בדבר המצב האנושי ובדבר חווית הקיום, בד בבד עם מתן חשיבות רבה לאמצעי הבעה אחרים על הבמה כגון, ג'סטות, צעדים או כל פעולה אחרת (כפי שעולה מהוראות הבימוי הדקדקניות המכתיבות את התנהלות השחקנים על הבמה) – מעצים את תחושת התנועתיות ביצירתו. בעבודה זו הצגתי את הדיאלוג של בקט עם ה"תנועה". ההדדיות שבהשפעת יצירתו על עולם המחול ובהשפעת עולם המחול על יצירתו.
שבירותו ופגיעותו של הגוף המתכלה, הן מושא למחקרים רבים בדיסציפלינות שונות, בעיקר בעשרים השנים האחרונות והקשר הרחב בין הגוף, הזהות העצמית והחברה תופסים מקום נכבד במחקרים אלו. במאמר זה אני מבקשת להראות מצד אחד את המציאות ה"מחולית" ביחס לגוף המתכלה, אשר לרוב אינה מעודדת, למעט מקרים יוצאים מן הכלל, ומצד שני את כוחו של המחול ביצירת מציאות חדשה, אם רק נאפשר זאת.
054.555.4654
[email protected]
רחוב הקיבוץ 4 רמת השרון