כתיבה אישית

אבל יצאתי!
והפחד היה גדול,
ובכל זאת, בגיל 32, לוותר על מסלול של 12 שנות לימודי משפטים
ועבודה כעורכת דין,
וכל זאת לשם מה?
לשם הגשמת חלום ילדות? כדי לרקוד? בגילך? זה בכלל אפשרי? (כך אמרו הסקפטיים הרבים)
וערב יצאתי ממצרים שלי, כמעט שנותרתי בה,
מבושמת ממנעמיה, מפוחדת מלאבד אותה, מפחדת להיכשל,
כמעט שויתרתי על חרותי, על עצמי, לטובת עבדותי להרגלים, לדחפים,
לנוחות, לשגרה, ולרגע ארוך מאוד החשכה היתה גדולה!
יצאתי לדרך, למסע פיזי, רגשי, רוחני ותודעתי וכל כך משמעותי ומכונן עבורי
יצאתי למסעי שלי לחרותי, לנוע, לרקוד את עצמי לדעת, להיות מה שנולדתי ונועדתי להיות,
ועל אף שלא ידעתי כמה זמן ימשך המסע ולאן אגיע בכלל,
הבנתי שהכי גרוע זה לשבת על הגדר ולהמתין –
כי תמיד אפשר לשנות מסלול תוך כדי תנועה, וזו היתה נחמתי המרגיעה. כך כנגד כל הסיכויים, כחצי שנה לאחר שעזבתי את משרד עורכי הדין הנפלא שעבדתי בו
ולאחר כשנים עשר שנות ניתוק מעולם המחול,
התקבלתי ללהקתו של עידו תדמור! סגרתי מעגל והגשמתי את חלומי.
ומאז יש בי יותר אומץ להתגבר על פחדים, להתמודד עם מכשולים ואתגרים
כדי להגשים את חלומותיי, ללכת אחר צו ליבי, ולעצב את חרותי.
כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים
מסע ארוך לזכור אותו לעד, ואולי מוטב לומר לרקוד אותו, ריקוד החיים-
הנות מכל תנועה, גם מהרגליים הכושלות וגם מן המעידות, כי,
שום דבר לא ידוע, ויש לנוע לנוע.